שיעור מס’ 28
סמסטר ג', שיעורים 21 בSeptember, 2008
קובץ להורדה חלק א’
קובץ להורדה חלק ב’
קובץ MP3 להורדה-חלק א
קובץ MP3 להורדה-חלק ב
מבוא לספר ה”זהר” / סמסטר ג שעור 2 / אסף אוחיון 14.9.2008
הקונגרס הוא מפגש פיזי שמחבר בין הנשמות ומפעיל את התגלות הכוח העליון.
כלי אינו מתבטא במספר אנשים , אלא בכמה שאותן נשמות משתוקקות לכיוון אחד- לחיבור בין הנשמות (בניגוד לחיבור בין הגופים).
הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לנשמה היא הנקודה שבלב.
כשאני מזהה אותה נקודה, ומתחיל להפרידה מהגוף ומהעולם הזה – אני מתחיל להרגיש איפה היא נמצאת, ומתחיל לזהותה גם באחרים, מחוצה לי. ולזהות איך אפשר לחבר את כל הנקודות ביחד לכלי גדול. וכשאני יכול לעשות זאת – אני יכול לגלות את הכוח העליון שמחבר אותם.
בקונגרס באודיסה אמר הרב לייטמן:
“לגלות את הבורא זה לגלות את המערכת שבה מתגלה כוח ההשפעה ההדדי.
אין בורא בלי כלי. הכלי הוא חיבור כל הנשמות. ולכן צריך לדאוג לכלי”.
מה בעצם נאמר?
הבורא = כוח/תכונת/חוק ההשפעה, והוא קיים כל הזמן סביבנו ובתוכינו ואינו משתנה.
למה אינני מרגיש אותו? או לפעמים מרגיש אותו יותר ולפעמים – פחות?
הבורא ברא רק רצון שכולל בתוכו את כל הנשמות, שנקרא גם הנשמה הכללית.
רצון = נשמה כללית = אדה”ר = מלכות דאינסוף.
רצון זה מחולק לחלקים.
כשרצון זה היה מגובש ומאוחד – הוא היה בהשתוות הצורה לכוח ההשפעה, לבורא. בתחילה לא מתוך מודעות, שזה מצב ה-א’. לכן היה חייב “לשבור” אותנו. כלומר- התחלקנו.
שבירה היא חלוקה מודעת בתפיסה שלי. היא מתבטאת בכך שלי ולכל חָלָקַיי – אין יותר קשר.
לתת לבורא כלי – פרושו: לחבר מחדש את הכלי האחד שהתחלק.
הדבר היחיד שבו עוסקת חכמת הקבלה – הוא חיבור בין כל הנשמות לכלי אחד המשתוקק לבורא.
איפה נמצא החיבור ואיפה הוא נעשה?
עלי להכיר שלא מדובר על הגוף הגשמי (כי יש נתק בין הגוף לנקודה שבלב).
יש נקודה שבלב שמרגישה “משהו” מתוך מצב זה, שבו היא מחוברת לכל הנקודות שבלב האחרות, התעוררות לרצון רוחני וחיפוש אחר מילוי רוחני. המילוי הרוחני יכול להתקבל רק במצב שבו אני מחבר בתוכי את כל הנשמות, ובזה אני מגלה את כוח ההשפעה ההדדית ששוררת ביננו. ואז – זה כבר מילוי חדש ושונה במהותו.
כשאני חושב על מילוי, בדרך כלל אני חושב על משהו שממלא אותי.
מה זה אותי? = הנקודה שבלב.
בצורה טבעית אני מייחס “אותי” לגוף שלי, כלומר לרצונות הגופניים והאנושיים שנובעים מתוך היותי בגוף. אך גם אלה – מופעלים מלמעלה, שכן כל דבר בעולם שלנו מופעל מתוך העולם הרוחני ונשלט על ידו.
כל מה שקורה בעולם הרוחני משפיע ישירות על העולם שלנו. אך הקשר הוא חד-צדדי: מהעולם הרוחני – כלַפָיי. לי, בחמשת חושַיי – אין השפעה על הרוחני. רק הנקודה שבלב היא היחידה שיכולה לחבר אותי לעולם הרוחני. זוהי התפיסה נכונה של המציאות, ולימוד חכמת הקבלה יכול לעזור לי להתפתח.
לחבר בין הנשמות = להרגיש את הנקודה שבלב, ומתוך הרגשה זו לפתח את היכולת להרגיש את הנקודות שבלב האחרות. וזה נקרא קבוצה או מערכת נשמות או אדה”ר.
זו אינה קבוצת גופים בעוה”ז. אלא כוח כללי של כל מה שקיים כביכול מחוצה לי, אך זה בעצם בתוכי, רק שאיני מזהה אותו עדיין כ”אני”. ובתוך המערכת הזאת של נשמות שכוללת בתוכה את כל הבריאה (כולל דומם, צומח, חי ומדבר) מתוך האינטראקציה שלי איתה – אני צריך לגלות את תכונת ההשפעה. ואני מגלה שנתינה אינה קשורה לגשמיות, והיא מובנת רק בקשר בין הנשמות.
==============
עמ’ 219:
אין אור בלי כלי. אין דבר מחוץ לכלי. כל מה שקיים הוא רק כלי. וכל מה שאני מזהה – הוא רק תופעות בתוך הכלי.
אות ג’
כדי לתפוס נכון את המציאות יש לשים גדרים.
גדר א’ : ארבעה אופנים לתפיסת המציאות:
- חומר = רצון בדרגות שונות של דומם, צומח, חי, מדבר.
- צורה מלובשת בחומר = כוונה, תכונה המתלבשת על הרצון.
- צורה מופשטת.
- מהות.
הזוהר עוסק רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר, ורק אותם אני יכול לחקור.
*רצון שיש עליו כוונה, כלומר, רצון עם כיוון מסויים שדומה לכוח שמשפיע עליו נקרא – ספירה.
צורה מופשטת, ללא חומר – אינני יכול לתפוס ולהבין. (מכיוון שהבורא אינו בתוך החומר – איננו תופסים כרגע את הבורא.)
מהות = מה שקיים ביסודו של החומר – גם איננו מסוגלים לתפוס.
אבל מתוך ההפרעות, מתוך הצורה ההופכית לאור – מתחילים לגלות את תכונת ההשפעה.
אות ד’
גדר ב’ : הקשר של הכוח העליון מתראה לנו בג’ הבחנות:
- אין סוף ברוך הוא.
- עולם האצילות.
- ג’ עולמות בי”ע.
אלה השגות/הבחנות שבעל הסולם מגלה בתוכו (כך גם כל מקובל בעל השגה, או לחילופין נברא בעל השגה).
גם אם אינני מבין, רק מתוך ההשתוקקות שלי להבין מה זה אצילות – אני יכול לרכוש בתוכי תכונה שנקראת אצילות. ההבנה שניתן לשנות את היסודות הפנימיים בתוכי, ובכך אֵדָמֶה לכוח שמפעיל אותי – מספיקה כדי שאשתמש נכון בלימוד ואמשוך אור מקיף.
אור מקיף הוא כזה שעדיין אינו אור פנימי, עדיין לא יכול להתלבש בתוך הכלי.
למשוך אור מקיף פירושו – שאני מכוֵון בתוכי תדר לקלוט אותה תכונה(על ידי השתוות צורה), כמו קולטנים.
התייחסות נכונה שלי למושגים – גורמת לכיוון אוטומטי שלי כלפי האור. ומספיק שארצה להיות בתוך הדברים שבעל הסולם מדבר עליהם.
*הזוהר עוסק רק בג’ עולמות בי”ע.
באינסוף ב”ה, ובעולם האצילות הוא עוסק רק במידה שזה מתגלה בעולמות בי”ע ודרכם.
אות ה’
גדר ג’ : בכל עולם ועולם של ג’ עולמות בי”ע יש ג’ בחינות והן:
- עשר ספירות.
- נשמות, רוחות ונפשות בני אדם.
- יתרת המציאות: מלאכים, לבושים, היכלות.
גם אם הזוהר מבאר בהרחבה על פרטי כל עולם, יש לזכור שדבריו מכוונים לבחינת נשמות בני אדם באותו עולם.
עולם = העלמה. מידה מסויימת שבה האור, תכונת ההשפעה נסתרת ממני, כי אינני מכוון כלפיה ב-100%.
אם אני מכוון כלפי תכונת ההשפעה ב-20% משמע שיש העלמה של 80%. (ולצורך הדוגמה – השגתי עולם עשייה)
אם אני משיג עוד 20% של השתוות פנימית שלי עם תכונת ההשפעה שנמצאת מחוצה לי – אהיה ב-40% של השתוות. כאילו גיליתי עולם נוסף (ולצורך הדוגמה – עולם היצירה). וכך הלאה…
ככל שאני מגלה יותר – יש ביני לבין הבורא פחות העלמה.
יש 5 עולמות. וזה נובע מ-5 הבחנות ברצון (ש,א,ב,ג,ד), בכלי של נשמת אדה”ר.
אם אני מצליח להשוות רק חלק מהרצון , כלומר אם יש לי מסך בעביות של שורש – אגלה את האור בעביות של שורש (20%) ויתרת ה-80% הם בבחינת העלמה בשבילי, ואז אני נמצא בעולם העשייה.
*עולם העשייה הוא העולם הרוחני הראשון שאני יכול לגלות כשאני עושה פעולת השתוות (מלמטה למעלה.)
ההבנה שמשהו נסתר ממני – זו כבר השגה מסוימת. וכשארכוש מסך – אגלה את הרוחניות במדרגה הראשונה בתוך תחום של העלמה שנפתח בפני. ואז, הוא כבר לא נעלם. כשאני רוכש אותו – הוא העולם שלי. וזה נקרא עולם העשייה. ואחריו – יצירה, בריאה, אצילות ואינסוף = א”ק.
*עולם הוא: יותר השתוות = פחות העלמה.
ובעולם הרוחני שמתגלה אלי – יש גם חלקים ששמותיהם: מלאכים, לבושים היכלות.
משפט זה נאמר כדי להדגיש שהזוהר מתרכז בחלק הקשור לנשמות בני אדם שבאותו עולם. וזה החלק אותו אני צריך לחקור.
אות ו’
כשמדברים על עשר ספירות: כ = שורש = הבורא. מקום שאין בו השגה.
ח = אצילות.
ב = בריאה.
ת (ז”א) = יצירה.
מ = עשייה.
המציאות הרוחנית היא שמה שקיים הוא רק מה שהנברא משיג. (גם 5 החושים שלנו הם תוצאה של 5 הספירות).
5 הספירות נקראות 10 ספירות כי ספירת ז”א כוללת בתוכה 6 ספירות: חג”ת, נה”י (שהן דוגמה של כל העולם הרוחני בעוצמת השפעה קטנה יותר).
בעל הסולם מקשר את 5 הספירות עם ד’ העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה.
*יש רצון אחד שמחולק ל-5 חלקים, כי הוא נוצר ב-ד’ הבחנות ושורשן, והתפתח למצב עצמאי דרך מצבים אלה.
[בח' א': לא הרגישה כלום. בח' ב': הרגישה את הנותן ומתוך זה רצתה לתת. בח' ג': רצתה לעשות פעולה כמו הנותן והבינה שחייבת לקבל רק כדי לתת. זוהי כבר ראשיתה של פעולה שלמה שכוללת גם קבלה וגם השפעה. ומתוך ההשפעה שהייתה בפעם הראשונה - הבינה שמה שהיא רוצה לקבל זה את כל מה שיש לבורא לתת + המעמד שלו = להנות ממעמד הבורא כלפי תכונת ההשפעה וזו תחילת האגו. זה הפער שמביא לבושה.]
*כשאני מתקן חלק אחד – אני מסתיר בכך העלמה מסוימת, והעולם שמתגלה אלי כתוצאה מזה שהסתרתי את ההעלמה – נקרא עשייה. וכך הלאה לגבי שאר העולמות.
*בכל מצב רוחני יש תמיד 10 ספירות. מרגע היכנסי לעולם הרוחני – אני מתחיל לתפוס את המכלול של 10 הספירות, ואת זה שאני חלק ממכלול גדול זה.
בעולם הרוחני נשמה מזהה את עצמה ומזהה גם חלקים רחוקים של הרצון שלה: מלאכים, לבושים, היכלות… בעל הסולם מנחה אותנו לחקור רק את הנשמה. החלקים האחרים הם כדי שאבין איך אני יכול להשיג יותר.
אות ז’
לבן – לספירת חכמה.
אדום – לספירת בינה.
ירוק – לספירת תפארת.
שחור – לספירת מלכות.
תפיסת הצבע היא תוצאה/השגה של התנגדות מבפנים. וההתנגדויות השונות במנגנוני העין שלנו – נתפסות כצבעים.
קטע זה בא לומר שכשם שהחושים שלי עובדים: לחץ מבחוץ, וכנגדו – התנגדות פנימית.
ומדידת התנגדות זו נקראת – השגה, וההשגה היא קליטה על פי הכלים שלי.
*בעולם הרוחני, כשאני מגלה תכונת ההשפעה במידה כלשהי ביחס לרצונות שלי – אקרא לזה בשמות: שחור, ירוק, אדום או לבן.
לבן = כשמידת ההסתרה נעלמת ויש השתוות מלאה.
במצבי הביניים אגלה שילובים שונים שגם הם צבעים.
בעצם יש רק אור אחד והוא לבן.
אני רואה צבע מוגדר אחר – כי זו יכולת הקליטה של החושים שלי. כמו מעין פילטר בתוכי.
הכל נמצא בתפיסת המציאות שלי. ואם ארחיב את יכולת הקליטה – אקלוט יותר.
בעל הסולם מנחה ומכוון אותי לכך שארחיב את התפיסה. (חומר, צורה מלובשת בחומר, וכו’…)
הוא מכוון אותי שאגיע למצב שבו ארגיש דברים בעולם הרוחני מתוך הנקודה שבלב.
נשאלת השאלה:
אם כל המציאות כלולה באדם, וגם החלקים האחרים שבעולם הרוחני מצויים בתוך הנשמה, באדם – אז למה יש לי פיצול בתפיסה? ומה נותן לי הפיצול בתפיסה?
*מחד – יש “אני”, ויש – כל מה שאני מזהה מחוצה לי (= החלקים שלי כתוצאה מהשבירה), שהוא העולם שלי.
*מאידך – הכל אחד, ונמצא בתוכי, בתוך ה”אני”, בנשמה.
תשובה:
בשבירת הנשמות התחלקתי לחלקים רבים, והמודעות שלי נשארה רק בחלק אחד. מה שחסר לי הוא לאחד אותם חלקים. כי היחס הנכון למציאות, הוא שאתייחס אל כולם כחלקים שלי.
הפיצול שבו אני מבין שהכל בתוכי, אך גם רואה את הכל מחוצה לי – מאפשר לי לחקור את הכלים שלי כאילו הם מחוצה לי. (כי לו הייתי כנקודה אחת, כפי שהייתי במצב ההתחלתי – לא הייתי יכול לחקור שום דבר).
הפיצול נובע מהסיבה שאינני מתוקן מספיק לקלוט שכל העולם מחובר אלי בתוכי, ואז אינני יכול לחשוף תפיסה זו בפני אותם חלקים שלי שלא יבינו אותי.
אינני מתוקן מספיק כדי ליצור עימם את הקשר הנכון.
אבל עם אותם חלקים שעימם אני כבר יכול להתחבר, ואפילו במשהו קטן – אני יכול ללמוד נושא זה, או לדבר על זה…
* התפיסה הנכונה כלפי יתר הנשמות היא ליצור ביניהם חיבור של אהבה, של השפעה בין נשמות.
לסכום:
- אור אחד פשוט משפיע עלי.
- מכיוון שיש לי אברי חישה שקולטים אותו בצורה שונה – אני קורא לו העולם הזה.
- כשאני מתקדם בתפיסה שלי – אני כבר קורא לו תכונת ההשפעה, ולמידות בתכונת ההשפעה – אני קורא כתר, חכמה, בינה, ז”א, מלכות, וקושר אותם לעולמות. וכל זה אותו אור אחד פשוט. רק שאני משתדרג בתפיסה שלי ומשתווה אליו מבפנים, עד שאני משיג את מה שבעל הסולם קורא לו אור לבן, שזה – בלי הסתרה. (שהרי צבע הוא מידת הסתרה מסויימת. )
הכלי דאצילות הוא כמו האור עצמו – מאד זך, וקרוב בתכונותיו לאור שפועל עליו.
כשאני תופס את האור העליון דרך הכלי של עולם האצילות – משמע שיש לי כלי שדומה לאור, ואני תופס אותו בלי כל הסתרה, בלי כל צבע.
אור אצילות נבחן כאור לבן, שמקבל שינוי וכהות בעוברו דרך העולמות אל המקובלים:
אור אדום – בינה, שהיא עולם בריאה.
אור ירוק – תפארת, שהיא עולם יצירה.
אור שחור – מלכות, שהיא עולם עשייה.
- כשאני מגלה את עולם האצילות – הכוונה שכבר תיקנתי את עולמות בי”ע (שחור, ירוק, אדום) ומתוכם אני תופס את האור הלבן (עולם האצילות).
- לעלות ברוחניות פירושו – ליצור קשר בין הנשמות בתוכי. זאת נקראת השגה = הדרגה העמוקה ביותר שבהבנה, שבתחושה.
- מתוך שאדם מבין שאינו מבין, ונמצא בפיצול של תפיסת המציאות, ומנסה לכוון נכון את ליבו ולפעול נכון, וליישם את היחס הנכון בקבוצה – ככל שעושה זאת, הוא מושך יותר אור מקיף וזוכה ב”עוד קצת” מתכונת ההשפעה.
הקדמה לתע”ס/ סמסטר ג’/ שעור 2 / גילי 14.9.2008
המאמר מדבר על הגישה הנכונה ללימוד.
להכניס כל הזמן ללימוד את השאלה למה אני לומד? מה מטרת החיים?
אות ג’
ככל שאני מכיר את הבורא ונמצא איתו בהשתוות, כלומר, ככל שנכנס אור פנימי (טעמים) – כך אני מרגיש אותו יותר.
“טעמו וראו כי טוב ה’” – כשנמצאים בהשתוות הצורה, וכשאני מרגיש אותו אני מרגיש שהוא “טוב ומיטיב”.
יש כמה מדרגות, לפני המחסום ואחריו.
צדיק גמור
צדיק שאינו גמור
———————-
רשע שאינו גמור
רשע גמור
ברגע שמתגלה רצון לא מתוקן – הוא מתגלה כחושך. אז אני רשע.
כשאני מתקן את הרצון באמצעות האור ומשווה צורה באמצעות מסך ואור חוזר – אז אני צדיק.
תורה = אור.
אור נמצא תמיד במנוחה מוחלטת.
האור מתגלה בתוך הרצון. יש לנו תרי”ג רצונות.
לפני המחסום האור נקרא “האור המתקן” = תרי”ג עֵיטִין.
אחרי המחסום האור הוא “האור הממלא” = תרי”ג פָקודין. (פקודין – מלשון פיקדון, האור מופקד בתוך הכלי).
מצווה = רצון שיש עליו מסך ואור חוזר, והאור כבר נכנס בתוכו. (אחרי המחסום – מקבל ע”מ להשפיע).
תורה ומצוות = האור שעוזר לנו לתקן.
*מצווה לפני המחסום היא כל פעולה שאני עושה שתביא אותי למימוש מטרת הבריאה.
*מצווה אחרי המחסום זה כל רצון שאני עושה בעל-מנת להשפיע.
למעלה מהמחסום – אין לנו בחירה חופשית.
למטה מהמחסום – יש בחירה חופשית. אנו נמצאים בהסתרה מוחלטת ולא מרגישים את האור, בחושך. אבל במצב זה של חושך ישנם זמנים בהם הנברא מכניס את הדחף והרצון שלו:
1. כשאדם מגיע ללמוד קבלה – הובילו אותו.
2. לממש את חופש הבחירה, ע”י הגדלת החיסרון. ההשתוקקות. (גדלות ע”י תכונת ההשפעה).
“כהִלכַתָה” = הלכה: שהנברא הולך לבורא. הלכה = חיבור המלכות עם ז”א.
הבורא רוצה שנהיה עצמאיים לחלוטין במישור הרוחני, ולכן העלים מאיתנו וכלפינו את אורו בהדרגה.
הימצאותינו בעולם הזה – זה המצב היחיד שמתוכו נוכל לפתח הכרה כלפי הבורא.
העולם הזה הוא מצב של חושך, למעט הנקודה שבלב.
שרטוט:
*מצב הא’ – חורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני.
*מצב הב’ – היום. מופרדים מההשפעה, מהאור, מהתענוג.
רק במצב ה-ב’ יש מצב של בחירה חופשית, כדי שנוכל להגיע למצב ה-ג’.
*מצב הג’ – גמר התיקון. מרגישים את כל התענוג, אבל בע”מ להשפיע.
רשעים בחייהם נקראים “מתים” – כי אינם מרגישים את האור. אין להם נקודה שבלב. אין להם רצון להתעלות מעל הטבע שלהם. שיש להם טבע שנקרא אגו.
בני ישראל במצרים (=מֵיצָרֵי ים) תחת פרעה (=ערף ה’) – מצב של חושך מוחלט, עד שהגיע משה, שהוא הנקודה שבלב.
*מותר האדם מין הבהמה – בכך שיש לו בחירה חופשית.
בהמה – מי שלא התעוררה בו הנקודה שבלב.
*אמונה = השפעה. חפץ חסד, ג”ע.
*דעת = דע את ה’. עד כמה שהאור נכנס בתוך הכלי, ובכך אני למעשה טועם אותו, יודע אותו. זה נקרא “דעת”.
*אמונה למעלה מהדעת – להיות במדרגה העליונה, הגבוהה מזו שאני נמצא בה. פער זה בין המדרגות, דלתא זו היא החסרון של המקובל. ואז, ירצה להשפיע יותר:
עד כמה אני גורם לבורא תענוג, נחת רוח…
שהוא יהנה מזה שאני מקבל תענוג.
אני צריך לקבל כדי שהוא יהנה.
תשובה מאהבה = אח”פ.
תשובה מיראה = ג”ע, חפץ חסד.
ככל שאני עושה תיקון על רצון עבה יותר – אני מקבל יותר תענוג. בגלל ערך הפוך אורות וכלים.
אות ד’
*לשמה. לקבל ע”מ להשפיע. מסך ואור חוזר.
*לא לשמה – מי שמחפש להגיע לבורא. כאן יש הרבה מדרגות. זה שלב ההכנה
* ללא הכרה.
“מציץ מין החרכים” = הנקודה שבלב.
חיזוק = הגדלת החיסרון. גדלות המטרה. הקבוצה, מורה, ספרים הם הנותנים את חשיבות המטרה.
אני בוחר בסביבה שתשפיע עלי. סביבה מגדלת את המטרה, את גדלות הבורא.
אמצעים ותחבולות – מסגרת שעובד איתה במהלך היום-יום… מזכיר לעצמי באמצע היום.
עד תקופת הגמרא היו המקובלים מצמצמים את הרצונות הפיזיים עד שהצליחו להתעלות מעליהם.
מטקבקים אחרונים